האדם אינו רק גוף – הקשר בין הגוף לנשמה

כדי להבין מה קורה לאדם לאחר המוות, צריך להתחיל בשאלה שנראית לכאורה פשוטה הרבה יותר: מהו האדם? האם האדם הוא הגוף שאנחנו רואים? האם הוא המוח, הלב, העיניים והידיים? ואם הגוף הוא האדם כולו, מה בדיוק מתרחש ברגע שבו הגוף עדיין נמצא לפנינו, כל איבריו במקומם – אבל האדם כבר אינו רואה, שומע, מדבר או מגיב?

זו אינה רק שאלה על המוות. זו שאלה על החיים עצמם. כי לפני שנוכל לשאול מה נשאר מן האדם לאחר שהגוף חדל לפעול, עלינו להבין מי היה האדם כאשר הגוף היה חי.

שלושה שותפים באדם

חז”ל מתארים את יצירת האדם בדרך יוצאת דופן. במסכת נידה נאמר כי שלושה שותפים יש באדם: אביו, אמו והקדוש ברוך הוא. האב והאם נותנים את החלקים הקשורים בבניית הגוף, ואילו הקדוש ברוך הוא נותן באדם רוח ונשמה, ראיית העין, שמיעת האוזן, דיבור הפה, הליכת הרגליים, בינה והשכל. וכאשר מגיע זמנו של האדם להיפטר מן העולם, נאמר שהקדוש ברוך הוא נוטל את חלקו, ואילו חלקם של האב והאם נשאר לפניהם. (מקור – מסכת נידה ל”א ע”א)

נסו לרגע להתעכב על התמונה שהדברים האלה יוצרים. אדם שאך לפני זמן קצר הביט באנשים שסביבו, שמע את קולם, דיבר, חשב, זכר, הרגיש והניע את גופו – שוכב כעת לפניהם. העיניים עדיין נמצאות במקומן, אבל הן אינן רואות. האוזניים קיימות, אבל אינן שומעות. הפה קיים, אבל אינו מדבר. הרגליים קיימות, אבל אינן הולכות. גם המוח, הלב ושאר איברי הגוף עדיין קיימים.

מה, אם כן, השתנה? אם כל האיברים עדיין נמצאים שם, מה היה באדם לפני רגע ואיננו פועל בו עכשיו? מה גרם לעיניים לראות, לאוזניים לשמוע ולגוף כולו לפעול כיחידה אחת?

דווקא ברגע הזה מתחדדת ההבחנה בין האדם לבין הגוף שבו הוא חי.

הגוף הוא כלי הקיבול – לא האדם כולו

ב”שערי קדושה” מופיע משפט חד: “גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף.” הגוף מתואר כלבוש שבו מתלבשת פנימיותו של האדם בזמן שהותו בעולם הזה. ( שערי קדושה, חלק א’, שער א’)

הגוף אינו דבר מיותר, והוא בוודאי אינו חסר חשיבות. להפך: הוא כלי קיבול מופלא ומורכב המאפשר לנשמה לפעול בעולם החומר. באמצעות הגוף אנחנו יכולים לראות, לשמוע, לדבר, ללכת, לגעת, ליצור, לבנות, ללמוד, לחבק, לעזור לאדם אחר ולהפוך מחשבה ורצון למעשה ממשי.

אבל הגוף והנשמה אינם מאותה מהות. הגוף הוא גשמי והנשמה רוחנית. מבחינת המבנה קיימת ביניהם התאמה, המאפשרת לנשמה להתלבש בגוף ולפעול באמצעות איבריו.

אפשר לחשוב על בגד התפור בדיוק למידותיו של אדם. השרוולים מותאמים לידיים, החלק התחתון מותאם לרגליים והבגד כולו מקבל את צורתו של מי שלובש אותו. כאשר האדם מרים את ידו, השרוול עולה איתה; כאשר הוא הולך, הבגד נע איתו. אבל הבגד אינו מרים את עצמו ואינו הולך בעצמו. כאשר האדם פושט אותו ומניח אותו על כיסא, צורתו נשארת, אבל הוא כבר אינו נע.

כך אפשר להבין את רעיון הגוף כלבוש. הגוף מותאם לנשמה, והיא פועלת באמצעותו במשך החיים. הם מחוברים זה לזה באופן עמוק, אך אינם מאותה מהות – האחד גשמי והאחר רוחני.

הגוף בנוי בתבנית המתאימה למבנה הרוחני

וכאן מגיע אחד הרעיונות המפתיעים ביותר בתיאור הרוחני של האדם: לא רק שקיים גוף גשמי ולצדו מציאות רוחנית – גם המבנה שלהם מתואר כמקביל.

כפי שאומן יוצר לבוש בהתאם לצורת גופו של מי שעתיד ללבוש אותו, כך מתואר הגוף כמי שנבנה “בתבנית דיוקן הנפש”. בגוף יש 248 איברים ו־365 גידים, וכנגדם מתוארים 248 איברים רוחניים ו־365 גידים במבנה הרוחני.  (שערי קדושה)

אין פירוש הדבר שאיבר רוחני ואיבר גשמי הם מאותה מהות. האחד שייך למציאות הרוחנית והאחר למציאות הגשמית. אבל מבחינת המבנה קיימת ביניהם התאמה. המבנה הרוחני מותאם למבנה הגוף ולאיבריו, כדי שהנשמה תוכל להתלבש בגוף, להחיות אותו ולפעול באמצעות איבריו.

איברי הנפש פועלים באמצעות איברי הגוף, והכתבים מדמים זאת ל“כגרזן ביד החוצב בו”. הגרזן מבצע את הפעולה, אבל הוא אינו מקור הרצון והתנועה. הוא הכלי שבאמצעותו החוצב פועל. כך גם איברי הגוף הם הכלים הגשמיים שבאמצעותם הנשמה פועלת בעולם החומר.

אפשר להמחיש את ההתאמה הזאת באמצעות מערכת חשמלית מורכבת. מכונה יכולה להיות בנויה מעשרות או ממאות חלקים, אבל לא מספיק שהחשמל יגיע לנקודה אחת בלבד. כדי שכל המערכת תפעל, הזרם צריך להגיע אל החלקים השונים. אם מסיבה כלשהי הזרם אינו מגיע לחלק מסוים, אותו חלק אינו פועל, גם אם הוא עצמו שלם ולא נשבר.

הנשמה כמובן אינה חשמל והגוף אינו מכונה. זו המחשה בלבד. אבל היא מאפשרת להבין מדוע המבנה הרוחני מתואר כמבנה המקביל לגוף כולו. הנשמה אינה מתוארת כנקודה אחת היושבת במקום מסוים ומפעילה את הגוף מבחוץ. היא מתלבשת במבנה הגשמי המותאם לה, וכך יכולה לפעול באמצעות איברי הגוף.

הגוף שייך לעולם החומר

הגוף שלנו הוא חומרי, ולכן הוא כפוף לאותו עיקרון שאנחנו רואים בכל עולם החומר: צורות משתנות, חומרים מתפרקים ומרכיביהם חוזרים אל הטבע.

ברזל, לדוגמה, אינו נשאר לעולם באותה צורה. חפץ העשוי ברזל יכול להחליד ולהתפורר במשך השנים. הברזל אינו “נעלם” מן המציאות. צורתו משתנה והחומר שממנו היה עשוי נכנס לתהליכים אחרים בטבע. כך גם עץ שנרקב, עלה שנושר או גוף של בעל חיים לאחר מותו. הצורה שהכרנו חדלה בהדרגה להתקיים, אך מרכיבי החומר אינם הופכים לאין.

גם גוף האדם שייך לעולם הזה. הוא נבנה מחומר, מתקיים באמצעות חומר ובסופו של דבר חוזר אל העולם החומרי שממנו נבנה. הביטוי המקראי “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” מתאר בצורה פשוטה מאוד את התהליך הזה. ( בראשית ג’, י”ט)

המסורת הקבלית מתארת את עולם הנבראים גם באמצעות ארבעת היסודות – אש, רוח, מים ועפר. בכתבי האר”י ארבעת היסודות מופיעים כחלק מתיאור הנבראים, ואילו ספר יצירה מציג מבנה קדום יותר של “רוח מרוח”, “מים מרוח” ו”אש ממים”, ובהמשך מתואר גם עפר. אין צורך להיכנס כאן לכל משמעותם הרוחנית של ארבעת היסודות, משום שזהו נושא רחב בפני עצמו. החשוב לענייננו הוא שהגוף שייך למערכת של העולם הגשמי, ולכן הוא נתון לשינוי, להתפרקות ולחזרה אל החומר.

מ (שער הגלגולים, ארבעת היסודות)- ( ספר יצירה)

המשמעות החשובה לענייננו פשוטה: הגוף אינו נעלם לאחר המוות, אלא משנה את מצבו וחוזר בהדרגה אל הטבע. “עפר אתה ואל עפר תשוב” מתייחס לגוף שמקורו בעולם החומר ושב אליו. אין בכך סתירה להמשך קיומה של הנשמה, מפני שהנשמה אינה עשויה מן החומר שאליו חוזר הגוף.

אבל אם כך, מתעוררת שאלה אחרת: אם הגוף נשאר, לפחות בתחילה, וכל איבריו עדיין קיימים – מה חסר בו לאחר המוות?

אם הגוף שלם – מה חסר בו לאחר המוות?

דווקא המוות מאפשר לנו לראות בצורה החדה ביותר את ההבדל בין הגוף לבין החיים שהתגלו באמצעותו.

כאשר אדם נפטר, גופו נמצא לפנינו. במיוחד בסמוך לפטירה, כל האיברים עדיין יכולים להיות במקומם. יש עיניים, אוזניים, ידיים ורגליים. יש מוח, לב ושאר מערכות הגוף. ובכל זאת, משהו מהותי השתנה.

העיניים קיימות, אבל האדם אינו רואה באמצעותן. האוזניים קיימות, אבל הוא אינו שומע באמצעותן. הפה והלשון קיימים, אבל הוא אינו מדבר. היד קיימת, אבל אינה נשלחת לקחת דבר. הרגל קיימת, אבל אינה קמה ללכת.

אם כך, עצם קיומו של האיבר אינו מספיק כדי להסביר את פעולתו של האדם החי.

אפשר לחשוב על כלי נגינה. פסנתר יכול להיות שלם לחלוטין, כל הקלידים והמיתרים יכולים להיות במקומם, ובכל זאת הוא לא ינגן מעצמו. הכלי מאפשר למנגינה להישמע בעולם, אבל קיומו של הכלי לבדו אינו המנגינה ואינו הנגן. זו כמובן רק המחשה, אבל היא עוזרת להבין את ההבדל בין הכלי הגשמי לבין הנשמה הפועלת באמצעותו.

הגוף הוא כלי הקיבול הגשמי שבאמצעותו מתגלים חייו של האדם בעולם הזה. הנשמה אינה עוד איבר גשמי הנמצא בתוך הגוף. היא אינה חומר שאפשר למצוא בניתוח או להניח על שולחן. היא רוחנית, ופעולתה מתבטאת באמצעות הגוף כל עוד מתקיים החיבור ביניהם.

חמשת החושים – הכלים שדרכם אנחנו פוגשים את העולם

גם חמשת החושים שלנו פועלים באמצעות כלים גופניים. אנחנו רואים באמצעות העיניים, שומעים באמצעות האוזניים, מריחים באמצעות האף, טועמים באמצעות הפה וחשים מגע באמצעות הגוף.

אבל שוב, האיבר כשלעצמו אינו מסביר את מלוא החוויה. עין היא איבר גשמי המאפשר לאדם לקלוט אור ותמונה, אבל הראייה היא חלק מחווייתו של אדם חי. אוזן היא איבר גשמי, אבל האדם הוא זה שחווה את הצליל. לאחר המוות הכלים הגופניים יכולים להישאר, אך האדם כבר אינו משתמש בהם כדי לחוות את העולם שסביבו.

ההבחנה הזאת נעשית מעניינת עוד יותר כאשר עוברים מן החושים אל דברים שאיננו יכולים למשש כלל. אדם לא רק רואה ושומע. הוא גם חושב, זוכר, רוצה, אוהב, מפחד, כועס, שמח, מקווה ובוחר. למחשבות ולרגשות יש ביטוי בגוף, ואפשר לזהות תהליכים גופניים המלווים אותם, אבל אי אפשר לקחת מחשבה ביד, לשקול אהבה או להניח זיכרון על שולחן.

האדם שאנחנו מכירים הוא אפוא הרבה יותר מאוסף איברים.

גם המוח הוא איבר גשמי חשוב ביותר. הוא חלק מן המערכת שבאמצעותה האדם פועל בעולם הזה, אבל אין פירוש הדבר שהמוח הוא הנשמה. בכתבי האר”י מופיע הביטוי “המוח כלי לנשמה והלב לרוח והכבד לנפש”. כלומר, גם כאן המוח מתואר ככלי, ולא כזהה לנשמה עצמה.

את ההבדלים שבין נפש, רוח ונשמה ואת הקשר שלהן למוח, ללב ולכבד נשאיר לכתבה נפרדת, משום שזהו עולם שלם בפני עצמו. כאן חשוב לנו להבין עיקרון אחד: האדם הרוחני פועל בעולם הגשמי באמצעות מערכת גופנית המותאמת לו.

ומה אנחנו באמת מסוגלים לראות?

אחת הסיבות שקשה לנו לחשוב על האדם במושגים האלה היא שאנחנו רגילים לזהות מציאות עם מה שהחושים שלנו מסוגלים לקלוט. אם איננו יכולים לראות דבר, לגעת בו או למדוד אותו כחפץ, קל לנו לחשוב שהוא אינו קיים.

אבל אפילו בחיי היומיום אנחנו יודעים שלא כל דבר שפועל על החומר נראה לעין.

אנחנו איננו רואים את הרוח עצמה. כאשר היא עוברת בין העצים, אנחנו רואים את העלים נעים, את הענפים מתכופפים, את האבק מתרומם ואת הגלים נוצרים על פני המים. איננו רואים את הרוח כפי שאנחנו רואים אבן או שולחן, אבל אנחנו מזהים את נוכחותה באמצעות פעולתה על החומר.

כך גם חשמל. איננו רואים את הזרם החשמלי בעין כפי שאנחנו רואים את המכשיר שאליו הוא מגיע. אנחנו רואים את תוצאות פעולתו: הנורה נדלקת, המנוע מסתובב והמכשיר מתחיל לפעול.

הדוגמאות האלה אינן הוכחה לקיומה של הנשמה, וגם אינן באות לומר שהנשמה היא סוג של רוח פיזיקלית או חשמל. הן מדגימות עיקרון פשוט: לא כל דבר שפועל באמצעות חומר חייב להיות בעצמו חפץ שאפשר לראות או למשש.

הנשמה היא מציאות רוחנית. לכן אין לצפות למצוא אותה כאיבר נוסף בתוך הגוף. אנחנו מכירים את פעולתו של האדם בעולם הזה באמצעות הגוף שבו הנשמה מתלבשת ופועלת.

כלי הקיבול ומה שבתוכו

אפשר להבין את ההבחנה גם באמצעות כוס מלאה במים. הכוס היא כלי הקיבול והמים נמצאים בתוכה. כל עוד המים בכוס אנחנו רואים אותם יחד, אבל ברור לנו שהכוס והמים אינם מאותה מהות. הכוס היא הכלי, והמים הם התוכן שהיא מחזיקה. אם נשפוך את המים, הכוס תישאר. הכלי לא נעלם, אבל מה שהיה בתוכו כבר אינו נמצא בו.

גם כאן אין הכוונה לומר שהנשמה היא מים או שהגוף הוא כוס במובן ממשי. המשל רק מסייע להבין את ההבחנה בין כלי הקיבול לבין מה שמתלבש ופועל באמצעותו.

הגוף הוא כלי הקיבול הגשמי של הנשמה בעולם הזה. הוא מותאם לה ומאפשר לה לפעול בתוך המציאות החומרית. במשך החיים החיבור ביניהם כל כך שלם עד שאנחנו חווים את עצמנו כאדם אחד. איננו אומרים בכל פעם “הנשמה שלי הפעילה עכשיו את ידי”. אנחנו פשוט אומרים “הרמתי את היד”. איננו אומרים “הנשמה שלי השתמשה עכשיו בעיניים”. אנחנו אומרים “ראיתי”.

החיבור בין הגוף לנשמה הוא חלק טבעי כל כך מחוויית החיים, עד שרק כאשר הוא מתחיל להיפסק מתחדדת ההבחנה בין כלי הקיבול לבין הנשמה שפעלה באמצעותו.

איבר שאיננו – אבל עדיין מרגישים אותו

ישנה תופעה רפואית מעניינת שמוסיפה רובד מסקרן לדיון. אנשים שאיבדו יד או רגל עשויים לעיתים להמשיך לחוש את האיבר שאיננו. אדם שרגלו נקטעה יכול לחוש כאב בכף רגל שאינה קיימת עוד מבחינה גשמית, ולעיתים אף להרגיש כאילו האצבעות מתכווצות או שהרגל נמצאת בתנוחה מסוימת.

התופעה מוכרת ברפואה בשם “איבר רפאים”, והיא מוסברת באמצעות תהליכים הקשורים למוח ולמערכת העצבים. לכן אין לראות בה הוכחה מדעית לקיומו של איבר רוחני.

אבל בהקשר שלנו היא מעוררת מחשבה מעניינת. היא מראה שחווייתו של האדם את גופו מורכבת יותר מן הגבולות הפיזיים שאנחנו רואים בעיניים. איבר גשמי יכול כבר לא להיות בגוף, ובכל זאת האדם עשוי להמשיך לחוות תחושות הקשורות אליו.

כאשר מחברים זאת לתיאור של מבנה רוחני המקביל למבנה הגשמי, מתקבלת נקודה מעניינת למחשבה: האיבר הרוחני והאיבר הגשמי אינם מאותה מהות. האחד רוחני והאחר גשמי, אף שהמבנה שלהם מתואר כמקביל ומותאם.

זו אינה הוכחה, אלא המחשה המעוררת מחשבה. היא מחזירה אותנו לרעיון שבו פתחנו: הגוף שאנחנו רואים אינו בהכרח כל מה שיש באדם.

הגוף חוזר לעפר – הנשמה חוזרת למקורה

כאן אנחנו חוזרים אל רגע הפטירה. האדם נפטר וגופו עדיין נמצא לפנינו. העיניים, האוזניים, הידיים והרגליים קיימות, אבל הן אינן פועלות כפי שפעלו קודם. מה שאנחנו רואים מבחוץ הוא הפסקת פעולתו של הגוף. ההסבר הרוחני מתייחס למה שמתרחש מעבר למראה החיצוני: הנשמה נפרדת בהדרגה מכלי הקיבול הגשמי שבאמצעותו פעלה בעולם הזה.

כעת אפשר להבין מדוע המשפט “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” אינו עומד בסתירה להמשך קיומה של הנשמה. הגוף אכן בא מן העפר וחוזר אל העפר. זה טבעו של החומר. אבל האדם אינו גוף בלבד, ולכן מה שנאמר על גורלו של הגוף אינו בהכרח מתאר את גורלה של הנשמה.

כבר בתיאור בריאת האדם נאמר: “וייצר ה’ אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה.” מצד אחד עפר מן האדמה, ומצד אחר נשמת חיים. שני המרכיבים מתחברים, ורק אז מתואר האדם כ”נפש חיה”. מקור – בראשית ב’, ז’

במשך החיים הגוף והנשמה מחוברים ופועלים יחד. בעת הפטירה מתחילה ההיפרדות ביניהם. הגוף חוזר אל העולם החומרי שממנו נבנה, ואילו הנשמה אינה מתכלה יחד איתו אלא חוזרת אל מקורה בעליונים.

וכאן מקבל המאמר שבו פתחנו משמעות נוספת. שלושה שותפים באדם: האב, האם והקדוש ברוך הוא. הגוף שקיבל האדם באמצעות הוריו נשאר בעולם החומר וחוזר אליו, ואילו החלק הרוחני שניתן בו אינו חוזר לעפר. כאשר מגיע זמנו של האדם להיפטר מן העולם, נאמר שהקדוש ברוך הוא “נוטל חלקו”.

האדם הוא חיבור

האדם החי הוא מפגש בין שתי מציאויות שונות. מצד אחד נמצא הגוף החומרי, השייך לעולם הגשמי ופועל בתוכו. מצד שני נמצאת המציאות הרוחנית של האדם, המתוארת במדרגות ובהן נפש, רוח ונשמה.

במשך החיים שתי המציאויות האלה מחוברות זו לזו. הנשמה מחיה את הגוף ופועלת באמצעותו, והגוף משמש לה כלי קיבול המאפשר לה להתבטא ולפעול בעולם החומר.

כל עוד החיבור מתקיים, האדם חי ופועל בעולם הגשמי. כאשר מתחילה ההיפרדות בין הנשמה לגוף, מתחיל התהליך שאנחנו מכנים מוות.

אבל כאן עולה שאלה חשובה ומסקרנת: האם החיבור בין הגוף לנשמה מסתיים ברגע אחד, או שתהליך ההיפרדות מתחיל עוד לפני הפטירה?

ספר הזוהר מתאר תהליך שמתחיל עוד קודם, וקושר אותו לאדם ולצלמו כבר שלושים יום לפני מותו.

מה קורה באותם שלושים יום? מה משתנה באדם ובצלמו, ומה מתרחש ככל שמתקרב רגע הפרידה בין הנשמה לגוף?

על כך בכתבה הבאה בסדרה:
מה קורה שלושים יום לפני המוות?